מהו החופש,
אם לא החיבור של כל החלקים והתחושה של הלב השלם?
אז במקום לנסוע לסיני עם בדיקות קורונה ותורים ארוכים , שינינו מסלול ובחרנו בהחלפת בתים.
היינו 5 ימים בקיבוץ ליד הים, מקום עם טבע קסום והרבה שקט.
ומשהו באווירה הזו, של הליכות בקיבוץ, בים וטיולים בטבע איפשר עצירה מבורכת מחיי היום יום האינטנסיבים.
כשנכנסתי לראשונה לבית בו התארחנו, ויצאתי לפרגולה, השקט, הנוף הירוק ממול, הזמינו אותי לתרגל יוגה והתרגול היה נפלא, ללא מאמץ וזורם.
לאט לאט משהו בי מתרכך ונפתח, והינה אני רוכבת עם ילדיי על האופניים עם חיוך מרוח על כל הפרצוף.
גם הילדה שבי התעוררה, ובאה להתקרב ולהתחבר, לשחק.
ואז, נוצר המרחב לביחד. שיחה נדירה עם בני המתבגר, משחקים משותפים עם כל המשפחה.
וגם- זמן לעצמי, כשישבתי בפרגולה לקרוא מאמרים ולכתוב.
וערב אחד- עם בן זוגי בטיול בזכרון, כשהילדים בחרו להשאר ולנוח. שם פגשנו להקה שניגנה אצלינו בחתונה. מפגש מרגש שהזכיר לנו ימים מתוקים.
יום אחד טיול כיפי עם חברים טובים ושיחות מלב אל לב.
והתחושה היא כמו בסידור הבית לקראת החג- פוגשים דברים נשכחים, חלקם מרגשים ממש, חלקם מפתיעים. מייצרים עבורם מקום, ממקמים מחדש.
מחלקם נפרדים, מוקירים תודה על השימוש בהם, חלקם מעבירים הלאה לשימוש של אחרים.
עד שכולם נחים על מקומם, הבית מסודר, מלא אור ואוויר.
ואז, כמו ברגע של ראיה צלולה, מתגלים הדברים החשובים באמת בתוך החיים שלנו.
ומהו החופש, אם לא החיבור של כל החלקים והתחושה של הלב השלם?