סיפור על עץ אפרסקים לכבוד ראש השנה

בגינה שלי ישנו עץ אפרסקים.

משהו כמו לפני 6 שנים, אמא שלי שמה גלעין של אפרסק באחד הכדים. והוא התחיל לגדול, צמח בר לא מזוהה, כי במהרה שכחנו מה נשתל שם, באדמה.

וכך הכד עם הצמח עבר איתנו דירה, ועוד דירה עד שהפך לשיח גדול ונשתל בגינה.

ויום אחד,לפני כשנתיים, פרח השיח הירוק בפרח ורוד גדול ויפה.

בהמשך,

הוציא אפרסק אחד, ענק.

זוכרת שהסתובבתי סביבו כל יום ובדקתי את רמת בשלותו, עד שביום אחד הבשיל, נקטף ונאכל, והיה לו ריח וטעם גן עדן.

כעבור שנה, התרחב וגדל ונשתל במקום חדש, ולא הוציא אף פרי. האכזבה הייתה רבה.

עלו קולות שונים בבית שאולי כדאי להוריד אותו שלא יתפוס סתם מקום. שעץ בר לא יתן פרי.

בראייתי את השיח שהפך לעץ רחב ידיים, ראיתי את הכוח שבו. לא הסכמתי להוריד את העץ.

עברה שנה.

באביב לבלבו על העץ פרחים ורודים אין ספור, הוא הפך לעץ הכי יפה בגינה.

הפרחים הפכו לפירות, שהבשילו אט אט על ענפי העץ. והינה, הגיע חודש ספטמבר, והעץ שימח אותנו בפירותיו הרבים והמתוקים.

שמתי לב לסיפור הסימבולי הזה של העץ, שמקביל לתהליכי יצירה או עשיה.

לעיתים בדרך לעשיה כלשהי או מטרה שאנו מציבים לעצמינו ישנה איזה ציפיה, שתתרחש בקצב מסוים, שיהיה רצף, יעילות, שהעשיה תשא פרי. אם זה לא קורה עולה לעיתים קול , שאומר האם יש לכך בכלל ערך?

ההתמקדות מזמינה אותנו להתבונן בדרך עצמה, לעיתים בלי לדמיין את התוצר הסופי. כי אז, רק אם נוכל להיות קשובים לקצב הטבעי של הדברים, נוכל להנות בסופו של דבר מהפירות המתוקים שגידלנו.

מאחלת לכולנו שנה טובה!